קפצתי השבוע לשכנה בקיבוץ עם סיר. לפני כמה שבועות נולדה לה תינוקת,
ובקיבוץ יש לנו מסורת שבכל יום מישהו אחר מביא ליולדת משהו לאכול, כדי להקל עליה קצת בחודש הראשון.
ברור שהשאלה הראשונה ששאלתי אותה, כמעט בלי לחשוב הייתה : "איך קוראים לתינוקת?”
היא חייכה במבוכה וענתה ש"הם עוד לא החליטו".
וככה התגלגלנו לדבר על שמות. שמות של ילדים, שמות של פעם….
שחזרתי הבייתה והתיישבתי מול המחשב חשבתי על העסק שלי.
על ההתלבטות שהייתה לי איך לקרוא לו, אי אז לפני כמעט 15 שנה.
היו לי בראש כל מיני רעיונות יצירתיים (וגם כאלה שלא ממש),
שמות בעברית,
באנגלית,
ואפילו כאלה שאין להם משמעות אבל אהבתי את הצליל.

ובסוף בחרתי בשם הפשוט ביותר: שגית.

בלי ה"סטודיו". בלי שם משפחה. ככה נקי.
כמו מדונה.

לפעמים אני עדיין שואלת את עצמי אם זו הייתה החלטה נכונה.
אולי זה קצת יומרני לקרוא לעסק על שמי, כאילו כל העסק זה רק אני ואני ואני.
ואולי להפך, זה דווקא מצמצם – כי לקרוא לעסק על שמך אומר גם שזאת רק את – רק אישה אחת מול מחשב. (סטיב ג’ובס לא קרא לאפל שלו “סטיב”, אז מה זה אומר עליי?)
ואולי זה בכלל קטע שלנו הנשים? (טוב, זה כבר פוסט בפני עצמו)

אז כן, העסק שלי נקרא על שמי.
לא כי אני חושבת שאני גדולה מהחיים.
דווקא כי אני לא.
כי אני מאמינה שעיצוב טוב נבנה קודם כל על בני אדם אמיתיים, על האישיות שלהם, על הדרך שלהם.
ובסוף – שם זה רק ההתחלה. (מגיע לי לייק רק על המשחק מילים שיצא לי פה)
זה הבסיס.
היסודות של משהו שנבנה ומקבל משמעות עם הזמן.
את השם שלי אני מכירה, אבל מה שהוא מסמל עבור העסק שלי, זה ממשיך להתפתח כל הזמן.

ואם התרגלתי לחיות עם שם מורכב כמו "שגית" אז גם העסק שלי יתמודד עם זה.