היא בת 7, ולפני רגע בנתה קונסטרוקציה מטורפת ממגנטים,
בדיוק כשהתחלתי להזכיר לה שהיא צריכה ללכת לישון.
"אל תפרקי לי את זה," היא ביקשה בעיניים אדומות מעייפות.
אני מסבירה בעדינות שאי אפשר להשאיר את זה ככה, באמצע הסלון.
היא חושבת לרגע, ואז אומרת: "טוב, תביאי לי את הטלפון שלך."
בידיים קטנות ובביטחון של מקצוענית (ועם גנים של בת של צלם), היא מצלמת את היצירה שלה מכל כיוון אפשרי – עם פוקוס, בלי פוקוס, מלמעלה, מימין ומשמאל.
אחרי שהיא בודקת את כל התמונות, רואה שיש לה תיעוד מלא, היא מחייכת ואומרת: "בסדר, את יכולה לפרק. אני פשוט אבנה את זה שוב מחר."

אני מסתכלת עליה, על הילדה הגדולה שלי.
הילדה שהבינה שלפעמים יש "לא".
שהחיים לא תמיד זורמים כמו שרוצים.
אז היא מצאה פתרון. יצירתי, פשוט, שלה.
והחזירה לעצמה את השליטה – וכבר תכננה את מחר, ואת החלום הבא.
ואז הלכה לישון בסיפוק, כי להיום היא סיימה את שלה.

ואני? קינאתי בה. קצת.
אולי אפילו הרבה.

אחרי שסיימתי לסדר את הבלגן בסלון וכיביתי את האור, עברתי ליד המיטה שלה, כיסיתי אותה ולחשתי:
"תֵלָמְדִי אותי עוד דברים, ילדה שלי… את המורה הכי טובה שיכלתי לבקש."